אני מלמד אנשים לשיר ומלווה אותם בתהליך אימון הקול שלהם כבר למעלה מ 12 שנים, היו לי תלמידים בכל הגילאים והרמות שהתחילו בנקודות פתיחה שונות. חלקם הצליחו להתמיד בתהליך ולהגיע תוצאות מרשימות מאוד עם הקול שלהם וחלקם פשוט נשרו באמצע.
דבר אחד היה משותף לכולם - כולם התחילו עם המון מוטיבציה ועם כוונה אמיתית להתקדם אבל כמו שאמרתי, הרבה נשרו מהתהליך.
עכשיו זה משהו שהוא טבעי, בכל התחומים (ואני מתכוון לכל התחומים) הרוב לא מתמידים ונושרים לפני שהשיגו את המטרות שלהם.
הרבה מאוד זמן, אצלי בראש, פתרתי את זה בזה שהסברתי לעצמי שאלה שהמשיכו והתקדמו פשוט הייתה להם יותר מוטיבציה וכוח רצון מאשר לאלו שנשרו.
אבל הרגשתי שההסבר הזה פשטני מדי ולא באמת עוזר לאף אחד ובטח לא לי בתהליך ההתפתחות שלי.
אז התחלתי לחקור קצת את נושא המוטיבציה כדי להבין אותו טוב יותר ולראות אולי יש משהו שאני מפספס, גם עבור התלמידים שלי וגם עבורי.
וזה מה שלמדתי -
רוב בני האדם מבינים את נושא המוטיבציה ממש (אבל ממש) לא נכון.
כל כך לא נכון, שרק המודעות למהו באמת תפקידה של המוטיבציה יכולה לשנות לגמרי את כל מה שאנחנו חושבים על כל תהליך התפתחותי בו אנחנו נמצאים, וכתוצאה מכך - את התוצאות שלנו מאותו התהליך וחשוב מכך, הדימוי העצמי שלנו.
במשך שנים, מכל תהליך שעניין אותי ובו התחלתי עם המון מוטיבציה ובסופו של דבר הייתי מוצא את עצמי מחוץ לתהליך (זאת אומרת נשרתי) לפני שהגעתי לתוצאה שאותה רציתי, והיו הרבה כאלה, הייתי יוצא ממנו במצב תודעתי גרוע יותר מזה שאיתו הגעתי לתהליך.
למה?
כי האמנתי למה שהסביבה לימדה אותי, שאם אני לא מתמיד במשהו אז אין הסבר אחר ואני בעצם - עצלן!
האמנתי שאין לי את מה שנקרא כח רצון. שאני חלש.
בביה״ס הייתי מתחיל את השנה עם המון המון מוטיבציה, הייתי מבקש שיקנו לי מחברות חדשות, כלי כתיבה חדשים, ילקוט חדש, הכל חדש. רציתי התחלה חדשה.
תמיד בתחילת תהליך אנחנו מרגישים שיש לנו הרבה יותר שליטה על החיים שלנו.
בכל תחילת שנה הייתי אומר לעצמי הנה, אני מתחיל את השנה כשהכל מסודר לי ומכאן ״יוצאים לדרך חדשה!״ (אחד המשפטים השנואים עליי).
וככה, הייתי מתחיל את השנה עם פרץ מטורף של אנרגיה ומוטיבציה שהיה נמשך תקופה קצרה (מאד).
ואז הטבע נכנס לפעולה, אז נכנסה האנטרופיה.
אנטרופיה היא מושג שבא לתאר בין היתר מצב של אי סדר ואקראיות, בקיצור - בלאגן.
ובעצם כל המוטיבציה שאיתה הגעתי לתהליך (שנת הלימודים) התחילה לדעוך ומהר. המוטיבציה התחילה להתחלף, כרגיל, בבלאגן.
זה התחיל בבלאגן אצלי בראש ובאופן בלתי נמנע המשיך לאותו הבלאגן (שהכרתי מהשנה שעברה) אצלי בילקוט ובסופו של דבר בלימודים והנה חזרתי לאותה נקודת התחלה שבה הייתי רק לפני כמה חודשים בסוף השנה שעברה.
שוב אני מבולגן ושוב אני עצלן ושוב אני בינוני. זו ממש הפכה להיות הזהות שלי בעיני עצמי.
זו הבעיה עם תהליכים שאנחנו לא ממצים, הם מקבעים אצלנו בראש כל פעם עוד קצת ועוד קצת את תחושת אי המסוגלות.
לקח לי שנים להבין את מה שלא הבנתי אז -
המוטיבציה היא כלי ספציפי מאד לתקופה ספציפית מאד ויש לה תפקיד ספציפי מאד.
כאשר אילון מאסק או נאס״א מנסים לשלוח מעבורת לחלל, הם מרכיבים את הטיל משני חלקים עיקריים, לענייננו ובפשטות:
גוף המעבורת הראשי - כוללים את תא הצוות, תא המטען, הכנפיים ושאר המערכות החיוניות
מיכל דלק חיצוני - מכיל דלק נוזלי ומשמש את המנועים העיקריים של המעבורת
מאיצים רקטים - אלה הם בעצם ה״טילים״ שמרימים את המעבורת לאוויר בשיגור
כולנו ראינו את התמונות של מעבורות חלל ממריאות וראינו את כדור האש הענקי שנוצר ע״י על המאיצים הרקטים (הטילים) שמייצרים כמות אנרגיה אדירה שבסופו של דבר מרימה את המעבורת לאוויר.
הדבר המעניין הוא שמיד לאחר השיגור גם המאיצים הרקטים וגם מיכל הדלק החיצוני מתנתקים מהמעבורת. מיכל הדלק בדרך כלל נשרף באטמוספירה והמאיצים הרקטי נופלים לים.
והמעבורת בד״כ - ממשיכה לה לפי המסלול שנקבע לה מראש.
איך היא ממשיכה ללא טנק הדלק והמאיצים? מומנטום, היא כבר בתנועה ובכיון מסוים.
לפי החוק הראשון של ניוטון - ״גוף בתנועה ימשיך בתנועה כל עוד לא פועל עליו כוח חיצוני״
מה שיגרום למעבורת להגיע ליעדה הוא לא טנק הדלק ולא המאיצים הרקטים (שכבר לא איתה) אלא עצם העובדה הפיזית שהיא כבר נמצאת בתנועה לכיוון מסוים.
שוב, מומנטום.
מוטיבציה פועלת באופן דומה בכל תהליך שאליו אנחנו נכנסים.
המוטיבציה היא הדלק והמאיצים הרקטים שמתניעים לנו את התהליך וזה התפקיד היחיד שלהם והם לא יכולים למלא אף תפקיד אחר.
לאחר שהתהליך הותנע מיכל הדלק והמאיצים הרקטים של המוטיבציה שלנו מתנתקים ואסור לנו לסמוך עליהם יותר.
לאחר שהתהליך הותנע, לנו יש תפקיד אחד - לוודא שאנחנו שומרים על המומנטום. לוודא שאנחנו שומרים על התנועה וכיוונה.
ובדרך כלל, שמירה על מומנטום זקוקה להרבה פחות אנרגיה ומאמץ (דלק) ואם יודעים מה לעשות זה לא כזה קשה.
איך לשמור על המומנטום ועל התנועה (גם כשפועלים עלינו ונגדנו כוחות חיצוניים)
הגדרת תקופת עבודה תחומה בזמן
המוח שלנו לא יודע לעבוד עם אין סופיות.
המוח שלנו חייב שנתחום לו כל דבר לתחום ספציפי וקל לתפיסה.
אם אנחנו לא מגדירים מראש ״ממתי עד מתי״ המוח שלנו ישים לנו בלוק, זאת אומרת מחסום!
אנחנו חייבים לזכור, ששום דבר לא נמשך לנצח. אנחנו עוברים שלבים ותקופות בחיים ומה שמעניין אותנו היום לא בהכרח יעניין אותנו מחר. למה? כי אנחנו מתפתחים. ככה זה אמור להיות.
לכן אנחנו חייבים להגדיר לעצמנו ולמוח שלנו תקופה ספציפית שבה אנחנו עובדים על דבר ספציפי. ככל שנהיה יותר ספציפיים כך יהיה לנו ולמוח שלנו יותר קל.
בואו ניקח לדוגמא יום שבו הבטחנו לעצמנו שאנחנו עובדים על הקול שלנו. אם אנחנו במצב רוח ירוד וחסרי אנרגיה יהיה לנו הרבה יותר קל לקיים את האימון הקולי שאליו התחייבנו אם אנחנו יודעים שזה לא משהו שנעשה לנצח.
לפני שהתחלנו את האימון כדאי מאד לתחום גם את האימון עצמו וגם את תקופת האימון הכללית. רק הדבר הזה יגדיל משמעותית את הסיכויים שנתחיל את האימון היום ולא נדלג.
בנוסף, התיחום ישמור עלינו בפוקוס לגבי המטרה/ות שלנו. ארחיב על זה בעתיד.
הגדרת סשן מינימלי חיוני
באנגלית יש לזה שם, זה נקרא - Minimum Viable Session או בראשי תיבות MVS
תשאלו את עצמכם את השאלה הבאה - ״מהו אורך השסן המינימלי ביותר שאליו אני יודע/ת שאני יכול/ה להתחייב גם ביום הגרוע ביותר שלי?״
הייתה תקופה שבה רציתי לחזור לכושר ריצה.
לא מת על ריצות אבל ראיתי בזה חשיבות ורציתי לשפר את הסיבולת לב ריאה שלי.
מה עשיתי? אמרתי דבר כזה - ״במשך כל יום, אבל כל יום, אחרי שאני חוזר הביתה בערב אני נועל נעלי ריצה ויורד למטה. כשאני מגיע למטה אני רץ 2 מטרים בלבד וזו ההתחייבות שלי לעצמי״
זו הייתה המשימה שלי, וזה עבד. זו הייתה התחייבות כל כך מינימלית שהפעולה עצמה הייתה קלה מאד לביצוע גם ביום קשוח. פשוט נעלתי נעלי ריצה, ירדתי למטה ורצתי את 2 המטרים שלי, רק כדי לצאת לידי חובה.
מה זה עשה? זה שם אותי בפוזיציה שבה אם אני רוצה, בקלות אני יכול להמשיך עוד 2 מטרים ואז עוד 2 מטרים וכן הלאה וכן הלאה..
היו ימים שבהם הייתי כל כך גמור שפשוט רצתי את 2 המטרים הללו וחזרתי, אבל היו ימים שפתאום מצאתי את עצמי רץ עוד רבע שעה ועשרים דקות מעבר למה שתכננתי (זה קרה גם בימים שהייתי עייף מאד).
מה ההיגיון פה? פשוט - חיכוך.
הורדתי את החיכוך ביני לבין האימון.
קודם כל בעצם זה שלנעול נעלים ולרדת למטה זו פעולה פשוטה מאוד וכשאתה כבר מתחיל לרוץ ואתה בתנועה, הרבה יותר קל להמשיך בתנועה, גם אם אתה עייף.
זוכרים את עניין המומנטום? זה בדיוק זה.
״גוף בתנועה ימשיך בתנועה כל עוד לא פועל עליו כוח חיצוני״.
כתיבת כוונת יישום חתומה על ידך
זה טריק שעבד יפה על הפסיכולוגיה שלי ואני עוד אדבר הרבה על נושא כוונות היישום הכתובות אבל כרגע ממש בקצרה -
כוונת יישום זוהי הצהרה כתובה בה אנחנו מפרטים בדיוק מה אנחנו רוצים ומתכוונים לעשות ולכמה זמן, כך אני משתמש בה בכל אופן.
לדוגמא:
״מהתאריך _____ ועד לתאריך ______ כאשר אני חוזר הביתה, אני:
נועל נעלי ספורט
יורד למטה לרחוב
רץ שני מטרים
על החתום
(חתימה)״
מה זה עושה? זה ממקד את המוח שלנו על פעולה ספציפית ולזמן מוגדר מאד.
אפשר להסתכל על כוונת יישום כהסכם כתוב (זה שזה כתוב זה חשוב מאד) שלנו מול עצמנו והיא ממקדת אותנו על משימה ספציפית ומנטרלת הרבה מרעשי הרקע שיש לנו בראש.
איך להתמיד ביישום כוונת היישום
אם אני מסתכל אחורה על כל הפעמים בהם לא עמדתי במה שרציתי לעשות ונשרתי מהתהליך אני ממש יכול לראות תבנית שחוזרת על עצמה שוב ושוב.
עכשיו, אני מספר פה על החוויה שלי ויכול להיות שאצלכם היא שונה אבל נסו לחשוב על כל הפעמים בהם לא התמדתם ותשאלו את עצמכם האם מה שאני מספר קרה גם לכם.
כמעט תמיד, ברגע שאני מגלה לא עמדתי במה שהגדרתי לעצמי ונשרתי מהתהליך, אני מדבר על אימוני כושר, ריצות, אימוני קול וכו׳, כל מה שאני אמור לעשות באופן יומיומי, כמעט תמיד אני מגלה שפשוט שכחתי לעשות אותם.
הדבר שאני מגלה ברגע שאני שם לב שעפתי מהתהליך ואיבדתי מהמומנטום הוא שהדבר שאליו התחייבתי פשוט נעלם לי מהרדר, מהתודעה.
אז חקרתי קצת את הנושא והגעתי למסקנה שישנה סיבה לכך ששכחתי לעשות את מה שאליו התחייבתי והגעתי לאיזה קונספט שאני לא מאמין שהוא מקורי שלי אבל אני לא זוכר איך הוא נבנה לי בראש אבל בכל מקרה הוא מועיל מאד והוא עוזר לי להישאר בתנועה.
אני קורה לרעיון הזה ״אני עכשיו, אני בעתיד״
אולי עוד אדבר על כך בהרחבה אבל בגדול - אני עושה את מה שאני עושה היום, לא בשביל שי של היום אלא בשביל שי של מחר.
לדוגמא אני לא יוצא לאימון ריצה בשביל שי של היום. שי של היום לא יכנס לכושר מהריצה של היום, אבל זה ששי של היום יצא לריצה המינימלית שהוא הגדיר, גם אם זה אומר לרוץ שני מטרים בלבד, זה לבד מגדיל דרמטית את הסיכויים ששי של מחר יצא לריצה גם כן.
זה שקיימתי את אימון הריצה המינימלי שלי היום מגדיל (דרמטית) את הסיכוי שהאימון של מחר יהיה בתודעה ועל הרדאר של שי של מחר.
כך בעצם אני יוצר שרשרת של אירועים (אימונים במקרה הזה) שבה כל אירוע הוא תוצאה של האירוע שלפניו ובו זמנית הוא הסיבה לאירוע שאחריו, עד שאני מגיע ליעד הסופי אותו הגדרתי בכוונת היישום שלי.
ואני לא נותן לשרשרת הזו להתנתק, וקל לא לא לתת לשרשרת להתנתק כיוון שכל חוליה היא קלה מאד לביצוע.
עכשיו, מה קורה אם גילית בכל זאת פספסתי אימון?
פה בגדול יש לי שתי אפשרויות -
לרדת על עצמי - מה שיחזק עוד יותר את כל המחשבות השליליות שיש לי לגבי עצמי ולא תורם לתהליך בו אני נמצא אלא רק מפריע לו.
לבצע את סשן המינימלי (ריצה של 2 מטרים) שהגדרתי על המקום (בהזדמנות הקרובה ביותר).
ברור לנו שהאופציה השניה עדיפה, משתי סיבות עיקריות -
היא מחזירה שליטה לידיים שלי ובעצם מנטרלת את המחשבות והרגשות השליליות שאני עלול לשקוע לתוכן בגלל שנקטע המומנטום בו הייתי.
זו הדרך הקלה ביותר להיכנס חזרה למומנטום לתנועה לכיוון שאליו כיוונתי מלכתחילה.
כשאנחנו עפים מתהליך שבו אנחנו מאוד רוצים להתמיד אנחנו מרגישים חסרי יכולת וחסרי שליטה.
לרדת על עצמנו רק מחזק את התחושות הללו ואת הדימוי העצמי השלילי שלנו ומקשה עלינו בעתיד להתחיל תהליכים חשובים מראש.
כשיש לנו טקטיקה פשוטה שמאפשר לנו לחזור חזרה לתהליך לא משנה מה קורה זה מחזיר לנו כח לידיים ותחושת שליטה ומאפשר לנו לסיים את התהליך שהגדרנו בצורה נכונה (בהנחה והגדרנו אותו נכון מלכתחילה).
אחרי כמה תהליכים כאלה שאנחנו משלימים עד סופם הדימוי העצמי שלנו ותחושת המסוגלות שלנו כבר במקום אחר, טוב יותר.
ובסופו של דבר זה הדבר החשוב באמת.
בהצלחה,
שי.
Comments